נובמבר 2019

 

ילדים זרים מדפיסים חתיכות מצולמות מהחיים שלי הפרטיים, מנופפים בקרטון המודפס : ״המורה, זה מוכן ? ״
פוגשת את המבט של בתי מסתכל אלי מהקרטון.
אני מתגעגעת הביתה פתאום.
הם בוחרים נגטיב להדפסה, פרגמנטים של שנות הורות ומשפחה, של אישה אמא, צלמת. שלי .
״מה זה בכלל ? ״ הם שואלים כשיוצאת תמונה שהם לא מזהים,
״אה, זה ניתוח קיסרי כשמוציאים את התינוקת מהבטן שלי ״
אנחנו שוטפים את הקרטונים יחד.
תמונת גוזל על אצבע : ״זה אלבר, גוזל דרור שנפל מהקן והילדה שלי ניסתה להציל״ אני מספרת לילד שבחר להדפיס אותו.
״נו? ומה קרה איתו ? ״
״זה לא הצליח בסוף, הוא מת״
וככה זה נמשך.
פעולה של ניגודים :
צהלות שמחה, כי זה סופר מגניב להדפיס #סיאנוטריפ וכי כייף לנו יחד (ואני מרשה ללכת לשרותים כמה שרוצים)
מים שמש וקסמים כחולים.
ובמקביל - הדימויים עצמם, שהילדים נעצרים לתהות עליהם .
לא כ-ז-ה צוהל שם בתמונות.
אחת הבנות אמרה לי היום:
״כשאת אמנית את לא צריכה לדבר הרבה, את פשוט שמה את המילים שלך על הנייר בצורות״
(הקולאז׳ים של הילדה הזו ריגשו אותי בשבוע שעבר, והשבוע הזמנתי ממנה עוד שלוש עבודות).
כשכולם מתפזרים אני אוספת את הקרטונים את כל הפנים המוכרות, חוזרת למרכז הקליטה.
לדירה הריקה.
זה קטע, שילדים של מישהו אחר מדפיסים תמונות של הילדים שלי כשאני מתגעגעת הביתה.