יומן שהות אמן זומו - #1

נובמבר 2019

״זה התחיל כבר?״ שאלו אותי אתמול .
התחיל, בטח התחיל...
שהות- אמן בעיר זרה.
פעם ראשונה שלי ככה לבד. גרה במרכז קליטה.
דירת סוכנות חדר עירום שתי מיטות צרות שולחן וכסא.
מקרר ריק מטבח שקט כיור ללא כלים.
הפרפור בבטן מטפס ועולה מחניק בגרון ויוצא החוצה באנחה, מגיע אל העיניים ומתפרץ בדמעות : אף אחד לא מחכה לי בשום מקום, אני לבד בין קירות.
אני לא אוהבת מקומות חדשים, קשה לי לאללה להסתגל לריח לצבע לקולות לכיווני האוויר. גם כשנוסעים לחופשה בחו״ל אני מיללת בימים הראשונים.
וכאן מכל חלון - הים.
ביומיים הראשונים הייתי עסוקה בהתארגנות : לסדר סטודיו, לשכפל מפתחות, לדבר עם אנשים שאני לא מכירה, להרים טלפון לדובר העיריה לשאול אם הוא יכול לעזור, להכנס למנהלת בית ספר ולקבוע סדנאות עם התלמידים שלה, לחפש ״איפה פה אוכלים משהו טעים?״
אחת לאיזה זמן בכיתי ״אני רוצה הבייתההההה״ אבל נשארתי.
קריית ים.
עיר זרה ואנשים בה אחלה - כל מי ששומע על זומו - המוזיאון שבדרך - Zumu נדלק.
וחוץ מזה, אמרו לי :
״ ככה זה רזידנסי אצל הרגישות...תמיד בימים הראשונים קשה״

עכשיו אני בפרדס חנה, חושבת על הים שבחלון, ועל השכנים ממרכז קליטה ועל איך אני רוצה להכיר ולהכנס להם לבתים, ועל הבנות של ״בית חם״ שפגשתי ומייד נכנסו לי ״בום״ ישר לתוך הלב,
ועל חווית השתרשות בחול נודד.

בשבוע הבא
זה יהיה כמו ״לחזור״ .