19-8-18

 


עפיה היתה ילדה בת עשר כשחיתנו אותה.

היה לה כשרון מיוחד לציור,ולפי הסיפורים ציוריה עיטרו את קירות ארמון המלך בתימן. 

בעלה לא הרשה לה לצייר.
אח״כ עלו לארץ הרתה חמש-עשרה פעמים,גידלה שישה ילדים,חייתה בבית ערבי ״נטוש״ על חורבות הכפר הערבי  אל באסה. שהפך לאיזור התעשיה של העיירה שלומי,ואת הבית הגדול החליפה בדירת עמידר צפופה.

בגיל 80 התאלמנה והאיסור שגזר עליה בעלה הוסר - היא חזרה לצייר. 

במשך שנים היא ציירה על קירות הדירה שלה,מהרצפה דרך הצנרת התריסים הרשתות בחלונות עד התקרה. עד שמישהי גילתה שהיא מציירת.

עשר שנים בערך אני מבלבלת לכולם את המוח שחייבים לקפוץ לראות את הבית המצוייר,הבית המצוייר,אוכלת את הראש אבל איך שהוא לא מגיעה.

הבוקר הגענו.

הסיפור שלה משגע אותי,מסקרן ואין מספיק תשובות לשאלות.

כל הזמן אני חושבת עליה,ועל דמות הצבעונית כפי שמשתקפת בתמונות.
אמנית אמתית יוצרת לבדה בבית שלה ,מתוך תשוקה שנאלצה לכבות 70 שנות חיים.
לא לימודי אמנות לא חוגים במתנ״ס, לא לקרא לא לכתוב.
ממלאה תפקידים שהועידו לה גברים ומסורות, ומצליחה למרות הכל למלא גם תפקיד גדול יותר מקומתה הקטנה:
להשאיר אחריה יצירה ענקית ,שמצליחה להפוך דירת עוני לחלון הצצה אל היופי שיש לבני האדם להציע לעולם.

הבית המצוייר - שלומי .