12-7-18

כשהאמהות והאמנות מתנגשות.

 

בערב פירקה את הצמות שעשו בקייטנה,התלתלים שהן יצרו גרמו לה התרגשות גדולה, בדיוק סיימתי לצלם סשן שהסתיים מוקדם ממה שציפיתי,ונשארתי עם צורך לצלם,רצנו יחד לסטודיו.

היא רגילה להצטלם גדלה לי פה בין הידיים ובתוך הלב.

חולצת טריקו גדולה כחולה שהיא לובשת מעצבנת לי את העין,בתמונה הזו אני רוצה רק גוונים של חום לבן ושחור,שיער אור ועור. אני רוצה שהיא תוריד אותה.

״אל תדאגי תסמכי עלי זה יהיה יותר יפה בלי הכחול הזה,אני לא עושה איתן כלום אלה תמונות בשבילנו״.אני אומרת לה,והיא מסכימה ללא היסוס לסמוך עלי.

כשאני מצלמת,הטון שלי משתנה. אני נשמעת יותר ברורה, פתאום אומרת לאחרים מה לעשות,מכוונת מביימת מוציאה מהם את מה שרציתי.ככה זה עובד.

חשוב לי מאוד להגיד לה שוב ושוב :
״את לא חייבת להסכים,זה הגוף שלך את לא חייבת להגיד כן ,אפילו לא לאמא שלך...״
מצלמת כמה תמונות,מרוצה מאוד מהתוצאות , רואה רק אור עור וצורות הנדסיות שנוצרות עם כל תנוחה. פתאום משתלטת עלי האמא,יותר מהפריים חשובה לי הילדה שמולי.אני עוצרת את הצילומים . נותנת לה חולצה שלי,חולצה שהיא כלכך משומשת שכבר הפכה לעור שני,דקה כמו נייר. מתחילה שוב לצלם.

אולי פעם כשהיא תהיה בת 18 ותאהב עדיין את התמונות,היא תרשה שאפרסם אותן.

אולי לא.

בינתיים 

פורטרט של בת בחולצה של אמא.