1-101-8

"מוגנת מטופחת ויקרה,
כמו אתרוג בסוכות. ״
כך סיכמתי את תחושתי ,לכל מי ששאלו אותי על ׳הפנס׳

והתכוונתי ספציפית לעבודה עם הצוות .
בהתחלה עתר גבע ,מכניס אותי למקצב של הפנס,טווה מילים ומעביר אלינו שנתבשל איתן - בכל פגישה מזכיר לי ״ תשחקי אל תשכחי להנות!״
בליווי החיוך שלו. אפילו דרך הוואטסאפ.
אחר כך,זמן להכיר את המקום.
גבעת חביבה זה מקום שמבקש להעמיק את הקשר איתו,נשאבתי אליו פותחת דלתות יורדת מדרגות,מחטטת וקוראת,מצלמת.
בפנים שומם בחוץ שוקק חיים בריח נוער.
תנו לי בנייה קיבוצית,שואה תקומה חינוך ואנשים שעונים על שאלות,נותנים מפתח ומרשים לי להדליק את האור בחדר הזיכרון- ואני שוחה כמו דג , בודד אבל סימפטי, בכל השכול.
ביליתי יום ארוך בין אבא קובנר ליד יערי.ואחריו חזרתי שוב עם מצלמה.
כל הקושי הזה : הבטון והרגש האטום שמסמל בשבילי הקיבוץ העלו את סף הרגישות שלי ל11 .
זה בדיוק הזמן של החדר השני בלב הזה שנקרא׳ עתר עטר׳ להגיע ולהפיק. עטר שנפלד מלווה אותי, מוציא את מה שיש לי בראש אל הפועל.
כל שאלה נענית,כל בקשה מתקבלת ואין בעיה שלא נפתרת בקלות ומייד.
בחיים אף פעם מעולם לא פגשתי מפיק כזה- גנן.

מרגישה כמו אתרוג,אני אומרת.
כזה שצריך לשמור עליו ולהביא אותו בביטחון מנקודה לנקודה.מאוגוסט עד חול המועד סוכות דרך יומיים של פסטיבל.
לימדו אותי וגם הפנמתי : אם לא הקזתי דם על עבודה היא לא שווה,אם לא הגעתי לדד ליין גמורה מחרדות מרוטה ועצבנית,כשמסביב כולם סובלים בגללי, זה כנראה לא היה כמו שצריך. לא נתת את הכל לאמנות. ככה זה עבד.
אבל לא הפעם.
הפעם זה ׳מתחת לפנס ׳ - איזולירבנד ואזיקונים,בתקציב דל אבל רוח עשירה.אשכרה ככה.

עטופה ומוגנת.
בכל פעם מתגלה עוד יהלום בצוות כמו רונית בר אילן שמנווטת בעדינות וקוראת אותי בו זמנית.
ומתנדבים, מתנדבים אנשים שמזיעים ימים שלמים בשמש,בונים מגלגלים מותחים כבלים,הולכים ושבים במסלולי עין שמר גבעת חביבה.
חנן ונגה ועופר,אחד אחד מתגלים לי בשמם.
הפקה שמבוססת על אהבה.

ימי הפסטיבל היו הצפה מוחלטת בשבילי. למרות שבכל שנה אני מגיעה כקהל ומכירה את הוויב של מתחת לפנס,זה היה אחר לגמרי.
גלים של אנשים זרים עלו וירדו בשביל המחשיך ,עצרו ליד העבודות ,לפעמים הזדהתי והתחלנו לדבר.
מתוך השיחות שזכיתי להן עם קהל סקרן למדתי דברים חדשים.היו שם מפגשים אנושיים מאוד חזקים בשביליאנשים התחילו לדבר,ואני הקשבתי וגם סיפרתי אם שאלו. את הכל אני רושמת לעצמי במחברת,לא להלאות במילים וכן להרבות בהבנות.
הקהל ברגע ששיחרר את הנסיון לעשות סדר במסלול,התמסרו לחווית השיוט, חיוך ענק על הפנים,ואמרו ״יש פה משהו אחר ,משהו מיוחד ״
בטח מיוחד.

להיות חלק מכזה אירוע זו זכות,אני מרגישה שצנחתי למקום הנכון בזמן הכי מתאים,ובעיקר – אל התוכן ואל האנשים שידעו בדיוק מה צריך.

חוזרת כדי להודות שוב לכל אחת ואחד מכם שבאתם,ודיברתם איתי.
תודה שהבאתם את הילדים שלכם,למרות שזה יכול להיות תיק,בעיני כל חשיפה לאמנות מזינה ובונה את הנפש,לכו תדעו מה הם יזכרו מהעץ הגדול הכחול המטפטף בערפל,או מהסאונד או הצבע,מהחומר שנגעו וראו.לכו תדעו...
לאחר הפסטיבל עתר כתב מילים שתיארו בעיני את המהות של כל העניין.למרות שהן כאילו קשות כי הן מגובות בעשיה לא התרסה ריקה מתוכן,אלא פעולה של נתינה ובנייה.
״נמשיך להתאמץ ולאפשר לאמנות לדבר, ללא משוא פנים וללא פחד, כי במקום שבו סוגרים גלריה, אנחנו נדליק פנס, במקום בו מקצצים תקציבים אנחנו ניתן אהבת חינם ותרבות אין כסף. ״

בבקשה,
תמשיכו .



*לא הספקתי לצלם כמעט,בערב השני תומר שמש צילום עשה לי בוק בת מצווה,ולחצי שעה יצאתי לסיבוב בין העבודות,יד אחת בקבוק קולה יד שניה מצלמה.