זה פוסט לא קל .

אני מצלמת מגיל צעיר, בערך כיתה ד . אני צלמת מקצועית עשרים ומשהו שנים .

מידי פעם קורה שעולה תמונה מפעם, אני סורקת אותה ומשתמשת בה לאיזה עניין.

ויש כאלה שיש בהן אנשים שמתו צעירים .

חבר מהכיתה , חברה מהחיים , קרובת משפחה .

בתמונות הם מחייכים וצוחקים, התמונות נשארות ,הם אינם .

 בזכות כמה תמונות כאלה  למדתי שיעור על אהבה לאהובים שאינם.

התמונה הזו :

 

 

בית ספר תיכון , כיתה י"ב , אביגיל עדי אודי ואני , (בחולצת THE SMITHS שרכשתי בממון רב ב'בית בתקליט' ) עובדת על פלקט שמבקש מכולם להרתם ולאסוף מהר כסף למסיבת סוף השנה המתקרבת. אביגיל עדי ואני צוות האירגון .

עדי ואודי זוג אוהבים , לא נפרדים בשיעור ובהפסקה , תוך כדי הכנת הפלקט אודי מצחיק אותנו ומדבר שטויות.

"תרשמי שגם אני עוזר !" הוא מבקש ממני ,אז כתבתי : ״אודי יוסף גם אוסף " כי זה היה מצחיק, כי אף אחד לא באמת חשב שהוא יאסוף את הכסף וכי התחבר לי החרוז ..

למרות שהעזרה שלו היא בעיקר מורלית ולפעמים הוא מפריע לעדי להתרכז..

זו התמונה שיש מאודי. אין עוד, חיפשתי כל הבוקר, הוא היה טיפוס כזה שחומק מתחת לרדארים .

עד שנתפס , כשהיה חייל בג'יפ דוהר בדרך לא סלולה .

הייתי בניו יורק כשאמא שלי התקשרה לבשר לי שהוא נהרג .

בטלפון עדי נשמעה מותשת "חשבתי עלייך היום, שחבל שאת לא כאן " היא אמרה ,אוקיאנוס מפריד ביננו .

"איך תקע אותי פה עם כל החברים שלו , כל השבעה..."

ככה, מת . צעיר מידי , כדרכם של צעירים .

זמן לא ארוך אחר כך הצטרף אליו חברו הטובליאור , שנהרג גם הוא בתאונת דרכים ,בכניסה לבית הוריו .

כמו בסיפורים ובשירים של יום הזיכרון שניים שלא נפרדו בחייהם ומה אנחנו יודעים של מה שהם עושים לאחר מותם ?

***

כשנעמה פלד ,הזמינה אותי לכתוב פוסט לאתר שלה , סרקתי תמונות מפעם והעלתי לפיסבוק, לאלבום פרטי וסגור , לא ידעתי איך זה ירגיש לאנשים שהכירו אותו, לראות פתאום תמונה שלו ברשת. פחדתי להעלות זיכרון פוצע , כאילו הלב לא פצוע מספיק כאילו הכאב לא נמצא שם, כאילו יש יום שבו אני לא חושבת על תמי ...תמונות של אנשים שמתו צעירים, זה מלחיץ להעלות ולחלוק, כי אני מתלבטת בין החשיפה להצנעה, בין הפרטיות לציבוריות המסויימת. לבסוף תייגתי בחשש מה את עדי חברתו מהתיכון בתמונה .

עדי שלחה לי מכתב , ריגשה אותי מאוד ולימדה אותי שעור:

את ההתרגשות שמעוררת תמונת אדם שראית בפעם האחרונה לפני המון שנים כולם מכירים, אבל, למצא תמונה של אדם שאי אפשר לפגוש יותר , ואפשר רק להתגעגע אליו , זה אוצר מרגש במיוחד.

כי ״לפעמים את כבר בטוחה שזו, שלא יהיו הפתעות ממנו יותר..

והנה.

תמונה חדשה שלא ראית ,והוא שם חי ושמח וצוחק אלייך כמו שזכרת״.. .

שאלה אם יש לי עוד תמונות ,

פתחתי את הארגזים והתחלתי לחפש...

התמונה היחידה שמצאתי הבוקר היתה זו מהטלויזיה , ביום הזיכרון.

רעדה לי היד .